התיאור שלפנייך, התרחש במציאות בגני, לפני שלוש שנים בדיוק.

מגישה: מיכל זורין.

מחר זה קורה. אחרי תקופה ארוכה של הכנה, מסיבת סיום בגן.

השעה 7:15 בבוקר. אני בדרך לגן. מכינה את עצמי לעומס המטורף שמחכה לי היום. הגעתי. בוקר טוב לכולם…

רשימת המטלות קורצת אלי מעל המקרר. ואני שוב, מנסה להרפות, תרגילי נשימה. השעון טס. ממשימה למשימה. ובין לבין אני לא מוותרת, לוקחת עוד ילדים לקבוצת למידה. ובכל רגע אני מעודדת את עצמי, שכבר אני מסיימת לקשט את הקיר הזה ואז אני מכינה לי כוס קפה חמה ומנחמת. מלאה “בדלק” של קופאין וסוכר. והנה, סיימתי עם הקיר! המים הורתחו, החלב “שוקשק” לקצפת אוורירית- והקפה שלי מוכן! אני עוד לא מספיקה אפילו לברך. והטלפון מצלצל. אימא של איתי על הקו. מבקשת שבסוף היום אחליף לו בגדים, כי היא יוצאת אתו היום אחרי הגן. ואם אפשר, היא מבקשת, תחליפי לו את הבגדים בדיוק 5 דק’ לפני סוף היום, כדי שחלילה לא יתלכלך…

אני מגניבה מבט לקפה המתקרר, נאנחת קלות. מסבירה לה יפה, שאני בדרך כלל לא מלבישה ילדים בגן, בטח לא 5 דק’ לפני סוף היום…אבל אעשה מאמץ, רק כדאי שהיא תתקשר להזכיר לי, כי עם כל הרצון הטוב, אין סיכוי שאני זוכרת את זה.

היא שותקת. כנראה שהתשובה שלי לא מצאה חן בעיניה. ואז היא אומרת, ספק לי, ספק לעצמה, איך אני אזכור להתקשר? אולי הסייעת תזכיר לך? המסיבה רק מחר, בטח אין לך הרבה מה לעשות היום, לא?

מביטה שוב לקפה האומלל, שכבר נותר כמעט ללא קצפת. מכניסה לתוכי את המילים הדוקרות. מסיימת איך שהוא את השיחה ומרגישה שמשום מה כבר אין לי כוח לתלות עוד אפילו יצירה אחת על הקיר לכבוד המסיבה.

איך זה יתכן?

שהאימא הנחמדה הזו שנמצאת כל היום בבית, לא יכולה אפילו לזכור -להזכיר, ולי, הגננת שעובדת, ועובדת ומטפלת ב-35 ילדים ויש לה מחר מסיבת סיום, אין הרבה מה לעשות! חוץ מלזכור להלביש את הבן שלה בדיוק 5 דק’ לפני סוף היום!

פשוט מקומם!

ואז, כשהרגשתי איך אני ממש עומדת להתרגז.

עצרתי לרגע וחשבתי.

למה? למה בעצם אין לי אפילו רגע אחד פנוי לשתות משהו?

נכון, האימא הזו באמת דורשת בלי להתחשב, אבל זה לא קשור לעובדה, שזה לא הגיוני שאני אעבוד בלי לנשום או לעצור קצת להתרענן.

ואפילו אם אני רוצה להיות הגננת המושלמת ביותר עלי אדמות, אם אני לא אטעין את עצמי, איך אוכל להמשיך ולתת לילדים?

וכך, לא תאמיני!

מעז יצא מתוק. ומהשיחה המעיקה הזו, נולד הרעיון:

-להקים לגננות מועדון!

ומחלום, למציאות, אחרי שלוש שנים, הרעיון קרם עור וגידים!

מועדון שיעטוף את הגננת בסיוע, חומר לימודי מוכן לעבודה, רעיונות, מבצעים וחוויות.

כדי שכל גננת מסורה באשר היא, תקבל עזרה מעשית, שתפנה לה זמן להטעין את עצמה, להמשיך להיות מקצועית ובקלות!

בגלל שאני יודעת, בניגוד לאימא של איתי, שבטוח יש לך, לי ולכל גננת בעולם, ביום של מסיבה “ובכל יום תמיד”…

ה-ר-ב-ה מה לעשות…!