מגישה: איילה לב

זה התחיל לקראת סופו של האביב, בצינון ניצני קטנטן והמשיך לתפרחת מפוארת של 3 ילדים מתוקים עם 39 מעלות חום ואף אדמדמם ודולף.
למרות שחשבתי כבר, לגנוז את כל “אקמולי הצינון” למיניהם לחצי שנה הקרובה לפחות, מסתבר שהפרידה הייתה קשה משחשבתי.
ולכן, מחוסר ברירה, פתחתי את “קייטנת המצוננים” עם סיפורים שירים והצגות סביב השעון, במקביל להפסקות תה עם לימון או מרק כתום לסירוגין.

הזמן נמתח כמו מסטיק, החל מאמצעו של היום השני לפתיחת הקייטנה.
ניסתם פעם להעסיק 3 ילדים חלשים אך עם זאת מלאי אנרגיה? ומי שבכל זאת לא מבין מוזמן בחום (תרתי משמע :)) לבקר אותנו!

ברשותכם, אני חוזרת לזמן הארור, שהחליט ללכת הפעם נגדי, כאילו יש לו איזה עניין אישי, לתקוף אימהות מסכנות עם תחילתו של היום.
המחוגים זעו להם באיטיות מרגיזה, מבשרים לי חגיגית שההצגה המרתקת שסיימתי להמחיז ברגע זה, ארכה לא יותר מ- 12 דקות בל-ח-ץ… והשעה כעת היא רק 12:00 בצהריים, ממש לא יאמן!
אז בדיוק בשנייה שעלתה בי מחשבה דמיונית מחרידה, בה אני מוצאת את עצמי בסוף היום על הכיסא במטבח, מניפה בייאוש דגל לבן (=גופייה של התינוק בהסבת מקצוע) וזועקת בקריאת הצילו מעוררת רחמים…
בדיוק בשנייה הזו, הטלפון צלצל.
על הקו הזדהתה רחלי כץ, הגננת הנפלאה של דסי, ביתי האמצעית.
קריאות צהלה נשמעו מכיוונה של דסי.
הגננת, דרשה בשלומה, התענינה במעלות החום, בתה הלימון ובמרק הכתום, הזדעזעה, כמו שרק גננת יודעת, מהעובדה שדסי שלנו לא שוכבת במיטה לבד וגם שני אחיה חניכים ב”קיטנת המצוננים” שלי.
השיחה המרגשת הגיעה לסיומה והגננת אף הבטיחה לשלוח כבר היום, חוברות יצירה לכל ילדי הקייטנה.
ניתקתי את הטלפון.
מבטה הזוהר של דסי קרן אלי מתוך הר הילדים והשמיכות.
הגננת רחלי התקשרה לדרוש בשלומה ולחפש אותה. הגננת רחלי אוהבת אותה! סיפר לי אותו מבט ילדותי קסום.
הקייטנה המשיכה בצפייה דרוכה לחוברות של הגננת רחלי.
והזמן האויב, כרת עמי איזו הפסקת אש קטנה, כך שלא חלפו להם יותר מרגעים ספורים ומצאתי את עצמי מכינה שוב מרק, והפעם לארוחת הערב!

הלילה ירד.
החניכים המתוקים שכובים במיטותיהם, מכוסים עד כמעט עד מעל הראש.
יד ימין על העיניים ומתוך שלושה זוגות עיניים, נותרו רק עיניה הקטנות של ציפי שלי, מציצות במבט עצוב, שמרטיב מעט את שמיכת הפוך הוורודה שלה.
ניגשתי אליה וישבתי לצידה. ליטפתי קלות תלתל חום סורר ופתאום שמעתי לחישה צורמת:
“אימא! הגננת שולה, בכלל לא אוהבת אותי! היא אפילו לא התגעגעה אלי אתמול והיום, שלא הגעתי לגן!” התנשפה הקטנה, כמו השליכה מעליה משא כבד.
“הגננת שולה לא אוהבת אותך!?” חזרתי על דבריה בקול תמוה, הכי אותנטי וחסר נגיעות שיכולתי להפיק מגרוני.
“למה את חושבת כך?” שאלתי, כאילו אני לא יודעת שהטלפון של הגננת רחלי, שקיבלה היום דסי אחותה עורר אצלה אי אלו סימני שאלה, לגבי טיבו של היחס של הגננת שולה הנערצת.
“היא לא התקשרה אלי…” ענתה לי הקטנה שלי בפשטות כואבת, שחדרה אלי כמו חץ רעיל עד לשכבות העמוקות ביותר בלב.
בלעתי את הרוק. מעבירה בגלגלי מוחי את שלל האופציות העומדות בפני.
“אולי מחר היא תתקשר, מתוקה.” עניתי, מנסה להאמין לעצמי.
“את יודעת כמה הגננת שלך עסוקה, נכון? כל היום היא שולחת לכן משחקים ויצירות יפות ובפרט היום, ביום חמישי, אתן מכינות את התיקיות נכון? כנראה היא מכינה עוד הפתעות לילדות הגן ולכן היא לא הספיקה להתקשר אלינו!”
סיימתי את הנאום, מורידה את הגננת שולה מדוכן הנאשמים בליבי.
וודאי שהיא הרגישה בחסרונה של ציפי. היא כל כך נחמדה וחמה. בטוח יש לה סיבה טובה.
התנערתי באחת מים המחשבות.
נזכרת שאני כאן בעצם באמצע להרגיע ציפי קטנה אחת, ששוכבת כאן לצדי, אך נשימות קצובות מתוך הדממה בישרו לי בלי קול – ציפי הקטנה כבר נרדמה.
נרדמה עם חיוך של תקווה על שפתייה. מחר הגננת שולה בוודאי תתקשר!

יום שישי.
הבוקר הגיע.
החניכים המצטיינים בקייטנה כבר למדו את המנון קינוחי האף בתזמורת אחידה ומושלמת.
התחלנו להיפרד מהנוסחה של מיטה+ שמיכה+ כרית ל-24 שעות והסתפקנו במנוחה ביתית בספה ושנת צהריים קצרה.
התקדמות.
אולי ביום ראשון כבר נוכל לסגור סוף סוף את הקייטנה המייגעת? חשבתי בתקווה.
השעות חלפו, הזמן כבר הפך לידיד.
כשמעבירים שעות משפחתיות יחד בשמחה, למרות המצב, גם “קייטנת המצוננים” יכולה להיות חוויה. סיכמתי לעצמי בסיפוק. מסמנת לי נקודת זכות קטנה באגו האימהי שלי.
ההכנות לשבת בעיצומן.
צוות המצוננים ואני פתחנו בכדרור כדורים חומים קטנים מצופים בסוכריות, כלומר כדורי שוקולד – בשפה חופשית.
ואז, באמצעו של כדרור אינטנסיבי, ברקע המטבח שידע ימים יפים ונקיים יותר.
צלצול טלפון.
ראש קטן נדרך.
ציפי מביטה אלי, בפנים מלאות שוקולד (חייבים לטעום, לא?), אימא אולי זו שולה הגננת?, הביעה ציפי תקווה בקול נרגש.
ליבי החסיר פעימה. רק שלא תתאכזב הקטנה שלי.
שטיפת ידיים מהירה ואני רצה לענות לטלפון.
“אימא של דסי”? נשמע שוב קולה העליז של רחלי הגננת.
“מה שלום דסי הנהדרת שלנו? כל הילדות כאן איתי על הקו! אנחנו רוצות לאחל לה שבת שלום!
גם התיקייה עם פרשת השבוע כבר בדרך אלי—”
את ההמשך כבר לא כל כך שמעתי.
לקחתי את דסי לחדר, לשוחח עם הגננת וילדות הגן.
סגרתי את הדלת חרישית, שציפי לא תצטער.
מה עושים? חשבתי לעצמי תוך כדי התקדמות לעבר הסלון, חוששת מתגובתה של ציפי.
סקירה סלונית קצרה, הבהירה לי שהפצפונת שלי לא חושבת לוותר.
היא יושבת רכונה מול החלון ובידה הקטנה אוחזת את הטלפון הנייד שלי.
“ציפי? מה את עושה מותק?” שאלתי, בודקת ליתר ביטחון.
“מחכה אימא.”
“הגננת שולה עדיין לא התקשרה! בטוח שהיא ראתה, שגם היום אף ציפי לא יושבת בכיסא שלי בגן!”.
טוב זה ברור, נסיכה נשארת נסיכה, הרהרתי לעצמי בנחת הורית מנחמת.
והנחת הזו נתנה לי את הכח, לסובב את הגלגל ב- 180 מעלות.
“ציפי מתוקה, הקשיבי אלי” – אספתי את הקטנה בחיבוק אימהי.
“הגננת שולה היא גננת נהדרת – וזה בטוח”.
“הגננת שולה אוהבת אותך- וזה גם בטוח”.
“ולכן, אנחנו לא נשב ונחכה לטלפון ממנה. גם היא לא תתקשר, אנחנו יודעות שאת חשובה לה והיא אוהבת אותך – וזה העיקר!”
סיימתי את הנאום, בודקת מה מצב הקהל.
חיוך קטן של ניצחון התפשט על פנייה של ציפי.
“אימא, אנחנו בעצם עושות לגננת שולה, כף זכות, נכון?” קבעה-שאלה ציפי, בהיגיון ילדותי כובש.
עכשיו היה תורי לחייך חיוך של ניצחון.
“כן קטנה שלי, אשרייך. גם גננות, אפשר לדון לכף זכות.”
—
השבת ויום ראשון שאחריו חלפו בנעימים.

הגננת שולה והגננת רחלי ירדו מהכותרות.
והקייטנה – נסגרה באופן רשמי!
המצוננים המחלימים, צוידו באישור חזרה לגן ופתחו בתהלוכה צוהלת למוסדות הלימוד השונים.
רגע לפני היציאה, הטלפון צלצל.
על הקו הייתה הגננת שולה, דורשת בשלומה של ציפי.
הסברתי לה שציפי ואחיה היו חולים, אבל כעת החלימו ברוך ה’ וכולם בדרכם לצאת מהבית.
הגננת הנבוכה גמגמה התנצלות כלשהיא, על כך שלא הספיקה ליצור קשר.
הרגעתי אותה בכך, שלמרות שציפי מאוד חיכתה לטלפון ממנה, אנחנו בטוחים שהיא באמת לא יכלה להתקשר.
ועכשיו כבר הכל בסדר.
סיימתי את השיחה בתחושה נעלה.
הצלחתי בסייעתא דשמייא, לכוון את ביתי למקום הנכון.
למרות הכאב, לנסות לדון לכף זכות. ציפי שלי יצאה עם מסר לחיים.

ואת גננת יקרה, זכרי כל ילד שנעדר מהגן. זכרי שהוא יושב שם בבית, ממתין ומצפה ליחס ממך.
כי הרי גם הגננת שולה התקשרה בסוף.
אבל זה היה כבר מאוחר. יום אחד מאוחר מידי.