גשם בוא?!?

מגישה: איילה לב.

מיד בתחילת החורף עם טפטופו של הגשם הראשון, מטפטף לליבי מידי שנה קונפליקט קבוע.
כתושבת בצפון הארץ, תמיד אהבתי את החורף.
ריחו המשכר של הגשם הכניס בי חיות וכל טיפה שמילאה את הכינרת, מילאה גם אותי בכוחות מחודשים.
אבל עם זאת ולמרות זאת, כגננת עם ותק של שנים, “גשם” בתרגום לשפה גנית משמעו –
יום בגן ל-ל-א חצר!
ומי שלא ידע יום של גשם בגן, לא ידע תסכול מימיו.
וכמו שכבר הקדמתי של תתבלבלו לרגע, יש לכם כאן עסק, עם חובבת גשם מושבעת.
לטובת מי מכן שמרימה לה גבה בפקפוק מסוים, כשעיניה קוראות את המילה “תסכול”, אפרט.
ילדים – הם בעצם אנשים קטנים. חכמים, מבינים, סקרנים ורגישים.
אך בתוספת לתכונות הנפלאות האלו קיבל כל ילד, שותפים נחמדים שילוו אותו למשך שנות ילדותו.
ושמם: מר אנרגיה וגברת מרץ.
שותפים אלו קשורים עם ילדנו המתוקים בקשר כה חזק, ששום גשם בעולם לא יוכל לנתק.
כך, שגם ביום גשום, האנרגיה והמרץ דורשים את שלהם בלי שום התחשבות.
ולמהירות המחשבה שבינינו, 35 ילדים כפול אנרגיה ומרץ בתוך חדר אחד קטן פלוס שתי גננות שווה ללא כל ספק – תסכול !
כאמור, זו הייתה דעתי למשך שנים. וככל הנראה אף הייתי יוצאת לפנסיה יחד עם קונפליקט ימי הגשם שלי.
עד לחור ף דאשתקד, בו פגשתי את רונית .
רונית הייתה גננת חדשה במתחם שלנו. וכשמה כן היא. הפיחה סביבה רונית תמיד אוירה מרנינה ורעננה.
היא הייתה תושבת מושב במקורה ותמיד נהגה לומר, שאצלם במושב “לא היה לימון שלא הפך ללימונדה”…
וכמו שהמשפט הזה כל כך פשוט וככל כך אמתי, כך הייתה רונית. פשוטה ואמתית מאין כמוה .
אז נחזור לחורף שעבר.
יום ראשון, השעה 5:45 לפנות בוקר.
ושוב, כמו בכל שנה הוא הגיע. הגשם הראשון, דפק לו בלחש על חלוני. הפעם הוא תפס אותי ממש לא מוכנה. מתארגנת לי בנחת לעוד יום שגרתי, מכינה כוס תה חמימה עם דבש ולימון (איך לא :))
ואם בכל גשם מגיע הענן ושמו יום בלי חצר, הפעם הענן היה גדול ואפור מתמיד.
עייפות, יום גשום וסייעת ביום חופשי וכל זה עוד ביום ראשון! ואני חשבתי שלכל תעלול יש גבול.
סיימתי להתארגן, באפרוריות מסוימת ויצאתי לדרכי .
בנוסף לכל הגעתי קצת באיחור (בגלל פקקי הגשם!) וטבעתי בתוך מבול של דובונים שדמו לילדים,
עטופים להם בשלל שכבות.
במהלך היום, חיפשתי לורד ארטליין כסוף, ליצירה אהובה עלי במיוחד, עם עננים כמובן.
ופתאום נזכרתי שהשאלתי לרונית כמה סוגים של לורדים בשבוע שעבר.
השארתי את הילדים להמשיך לאכול תחת השגחתה של הסייעת וקפצתי להביא את הלורדים האבודים מהגן
הצמוד אלי, הגן של רונית.
והמחזה שנגלה לעיני, היה נפלא.
ילדים מתוקים עסוקים בקבוצות פעילות שונות, מוזיקת רקע חורפית ונעימה, תה חמים, גננת מחייכת
ורגועה. ובשורה תחתונה – שום זכר לעודף אנרגיה קיצוני או התפרצות מרץ חורפית.
“כל-כך סוער בחוץ ולמרות זאת כל-כך רגוע כאן בפנים, הייתכן כך בגן בישראל?” הבעתי את פליאתי באזני רונית חברתי.
” יש לך אולי מתכון סודי? או שאת יכולה להעביר לי את המרשם?…” שאלתי בכנות.
רונית כמו רונית, חייכה חיוך חורפי מתוק, ושלפה בטבעיות מדהימה:
“איילה היקרה למקרה ששכחת, אצלנו בגן אין לימונים!” הזכירה לי את אמרת הדגל המושבית שלה .
“כשיש לגננת רוגע פנימי, היא מעבירה אותו לילדי הגן, בדרך ישירה ועקיפה גם יחד.
רוגע פנימי ואמתי לא נמס בגשם…” מילותיה של רונית טפטפו אלי מבעד לעננים, ממש כמו הגשם הראשון .
ואז הוסיפה רונית, כמו קראה את מחשבתי “ולאן נעלם עודף המרץ את שואלת? פשוט מאוד,
הוא לא נעלם הוא רק משתחרר בצורה איטית ומבוקרת”. סיימה רונית את הנאום התיאורטי.
“ובפרקטיקה – זה ממש קלי קלות”. חשפה רונית את הסוד .
“יש לי קופסה גדולה ומיוחדת, שאנו מוצאים רק בחורף. בקופסא מתחבאים פרטים מעניינים שבעזרתם אני
יוצרת תחנות מעבר שונות בגן במקום הפעילות בחצר. למשל : תחנת קליעה למטרה עם קונוסים וחישוקים,
תחנת חול קינטי, תחנה עם מנהרת ג’ימבורי ועוד דברים מיוחדים ומאתגרים שאגרתי לי עם השנים .
הילדים עוברים בין התחנות בשמחה ובגיל, בקיצור לכולנו יש כיף לא רגיל!”
העפתי מבט על ילדי הגן ובאמת נראה היה שהכיף כאן לא רגיל…
“אז את אומרת שאני בעצם זו שהורדתי בגן את הגשם?!?” שאלתי רטורית.
“איילה, אני לא מאמינה, אחרי כל ההרצאה שלי עדיין לא הבנת? הגשם הוא לא בעיה, הוא רק עוד לימון קטן,
שמחכה לך כדי שתפכי גם אותו ללימונדה!” סחטה אותי רונית במבטה, עד שהרגשתי בעצמי כמו עוד לימון בקנקן שלה.
המסר היה ברור . כמעט שכחתי מהארטליין.
מיהרתי לחזור לדובונים שלי, שבינתיים כבר סיימו מן הסתם את ארוחת הבוקר שלהם.
בדרך, בחצר הרטובה בין שני הגנים, ריחו הרענן של הגשם הכה באפי.
והפעם התגובה המידית של הריח לא הייתה תסכול של יום חורף בגן,
אלא מן תחושה נעימה, “לימונית” שכזו… ואז קול קטן לחש לי: אם רונית יכולה, גם אני אצליח!
ומיד, בהחלטה ספונטנית ניגשתי לחפש ציוד מעניין במחסן.
לפתע, ברק זורח האיר את השמיים באור חזק. וכצפוי אחרי מספר חלקיקי שניות הגיע גם הרעם.
ויחד איתם גונבה לליבי מחשבה משעשעת.
בניגוד לכך שרונית המשילה את הגשם ללימון, בעייני הענן הוא הלימון – והגשם הוא הלימונדה☺!